הפעם ברוקית מגלה את הצד האפל של הרילוקיישן, אך בורחת ממנו למחוזות ורדרדים יותר. פוסט אביב או פוסט טראומה? אתם תחליטו.
אחרי חודשי החורף האפרוריים, בהם ענן כבד ועקשן ישב על ז'נבה והחשיך את העולם, הפציעה סוף סוף השמש הפרימדונה, שנהנית פה מיותר מידי שעות מנוחה על פי חוק, והגיע ההוא שלא סגור על עצמו אף פעם וסובל מקפריזות: אביב.
וכשמדברים פה על אביב, מתכוונים לזה עם הפרחים המושלמים והפרפרים האלה שאף פעם אין להם עיגולי זיעה מתחת לכנפיים.
בדיוק בשלב שבו המעילים הכבדים חזרו לארונות והתחילו לראות פה סוף סוף את העור, ודמיינתי כיצד אדלג לי באחו הירוק בסלואומושיין, כששערי מתבדר ברוח וחרדלי אינסטגרם מדגדגים את כפות רגליי,
טפחה המציאות על פניי וקיבלתי צו 8 מישראל. לא ההוא בגוני חאקי שמקבלים כשהסורים על הגדרות, אלא כזה שמקבלים בהודעת ווטסאפ אחת קצרה ומלחיצה, ששולפת אותך מהיקום המקביל שבו את חיה, ומזכירה לך שיש לך אבא ואמא אי שם מעבר לים ועכשיו הם זקוקים לך.
Welcome to the dark side of the relocation! הרגע בו מחלחלת לך ההבנה שאת כאן והם שם, ויש דברים שלא תוכלי לעשות בשלט רחוק.
אפשר אולי להדליק נר תשיעי של חנוכה (פטנט רשום על שמנו) עם הסבים בסקייפ, ואפשר להשתתף בברית מילה ולקבל צמרמורת ב-face-Time, ואפשר גם לקפוץ מעוגת יום הולדת וירטואלית ב- GoogleHangOut בימי הולדת, אבל אי אפשר לחבק וללטף וללחוש מילת עידוד באוזן, ובטח ובטח אי אפשר לדפוק על השולחן של המוסד הרפואי כשצריך, או לבעוט במכונת משקאות מקולקלת, בלי להיות שם פיזית.
אז התלבטתי אם להעלות פוסט אישי ומרגש עם תמונות של קולקציית חלוקי האביב במחלקה הנוירולוגית בבית חולים צפת,
או לשתף אתכם בהשקפת העולם שהתגבשה אצלי כשבהיתי בחלון המאובק שמעולם לא נוקה במרכז השיקום בתל אביב,
או לתאר את ההרגשה הבלתי נסבלת הזו, כשהגוף שלכם חוזר לשוויץ אבל הלב שלכם נשאר בישראל, והמחשבות שלכם בכלל תקועות בתוך הגרביים, שגולגלו בנעליים, שארוזות במזוודה המאיימת להתפקע בטיסת הלואו קוסט היקרה בתבל שתחזיר אתכם הבייתה (הבייתה? אפילו הוויז כבר לא סגור על עצמו)…
או לבכות פה על כמות הדמעות שיכולתי למלא איתן את הכנרת ולהפריח את הנגב, אך במקום זה מתבזבזות על אגם ז'נבה המפונק, שלא יבחין ממילא בעוד סנטימטר או שניים לטובתו.
אבל במקום זה, העדפתי להעלות פוסט אביב אסקפיסטי ושטחי, כמו שאני אוהבת. בצבעים עליזים ומתוקים, שעושים חשק להמשיך לחיות וללקק גלידה. בדיוק כמו שההורים שלי אוהבים. 
למה? אולי בגלל שאבא שלי אוהב 'אסתטיקה' ומסוגל לחטוף שבץ רק מלראות אנשים מוזנחים וחוסר אסתטיקה,
ואולי בגלל שמנגנון ההדחקה הוא המנגנון האהוב עלי ביותר בגוף האדם. כמו שאמרה פעם הדמות של ניצול השואה ששיחק ישראל פוליאקוב בסדרה 'בטיפול': "התת מודע… סתם עשו אותו תת?"
מילים וצילומים: הילי ברוק בלום
פוסט כ״כ יפה ויזואלית וכ״כ מרגש. מזדהה לחלוטין עם תחושותיך ומקווה שמצבו של אביך ישתפר ושאת כן תצליחי לבקרו הרבה ולהפוך שולחנות כשצריך !
הרבה בריאות בריאות בריאות לאבא לאמא ולכולכם!
הילקה כתבת מקסים כמו תמיד התמונות מהממות ומקווה שבקרוב תקבלי הודעה עם עידוד על אבא. אנחנו כאן מחכים להופעה של אבא עם צביקה????
אין מישהו שעשה ריחוקשיין ולא מזדהה עם הרגשות שלך.
פוסט מדויק ( כרגיל)
שום דבר לא מושלם כנראה. מצד אחד אגם גנבה ומצד שני אגם דמעות.
תחזיקי מעמד!
איזה פוסט…
תודה על הכנות בנושא כל כך אישי. תודה על רגישות ויכולת נדירה, להניח אותו כאן עם עור חשוף בדיכוטומיה, אל מול העולם הנוהג כתמול שלשום, לשכר ,לבשם ולהטריף – כל זאת, מבלי שתיגרם לנו איזו תחושה צורמת ו/או אי נוחות ולו הקטנה ביותר, בזכות כשרונך להניח כאן הכל בצורה כל כך הרמונית וטבעית
פוסט, כנה מרג ונוגע
אהבתי את הדרך בה הגשת את הנושא הכל כך מורכב של טיפול בהורים.
כמי שעוסקת בליווי משפחות שחוות טיפול בהורים המזדקנים כמקצוע,
אני יכולה לומר ביטחון מלא שאין "פתרונות מדף" והמסע שמשפחות עוברות דומה אך שונה ממשפחה למשפחה.
נשמע שאתם משפחה קרובה ותומכת.
בריאות טובה והחלמה מהירה.
אחד הטובים שלך הילי,
המון בריאות לאבא שלך❤
אהובה יפה ובת נפלאה, מאחלת לך לשמוח ולשכוח עם אבא שיבריא ויחלים בכוחות על מחודשים.
היילי קודם כל שולחת הרבה בריאות לאביך. כתבת פוסט מקסים ומדויק והתמונות שהוספת מהממות
כתבת כל כך יפה ומרגש, לא אכנס לניתוח הספרותי ולהתפעלות מהצילומים, רק אומר לך: איזה מזל שנולדת לנו.
יום אחד כשאהיה גדולה ארצה לכתוב כמוך. את פשוט מעולה, מוכשרת וגם מרגשת ועוררת בי התרגשות גדולה בפוסט הזה. בריאות לאבא ולעולם אל תפסיקי לכתוב.
רעיון פרקי הצבעים מושלם והצילומים נפלאים.
הילקה אהובתי המוכשרת, אפילו כשלא הכל ורוד וחביב כמו שהיינו רוצים את מצליחה להצחיק לרגש ולראות את חצי הכוס המלאה…. אין על ברוקי בעולם! מחכים כבר לחזרתו הביתה… נשיקות לכולם
את כותבת נפלא מה מ ם מקווה שכל היופי סביבך עושש אותך מעט
הילקה, איזה פוסט מרגש, עם תמונות מדהימות מלאות צבעים של אופטימיות… מאחלת הרבה בריאות לרון ברוק האחד והיחיד ומקווה שהביקור הבא שלך יהיה למטרות טובות ושמחות יותר.
נשיקות וחיבוק ענק לכולכם ❤️
הלוואי והייתי קרובה. חיבוק חונק אהבה אלייך. מוכשרת ומשובחת. רק בריאות ומליון פרפרים…
הילי יקרה
מרגש וככ כנה. התמונות מדהימות. הצבעים והתחושות.
שולחת לך חיבוק אביבי והחלמה מהירה לאביך
תכן עצוב אבל האריזה צבעונית. את מאירה ברגישות מחויכת את מה שמתחת לעור ומענגת בשפתך הייחודית.
זה פגע במקום אישי מאוד. בהחלט לא הכל ניתן לעשות בשלט רחוק. מקווה שאבא שלך מרגיש טוב! ❤️