אל אל פלאפל

אפשר להוציא את המלפפונית החמוצה מישראל, אך אי אפשר להוציא את ישראל מהמלפפונית החמוצה. פוסט קוסמופוליטי חגיגי בניחוח טחינה.

תופעות משונות שקורות לך כשאת ברילוקיישן:

את נאלצת להתחבר ל"אותנטיות" הישראלית שמצפים שתהיה מונחת לך במזווה, ועוד לפני שהספקת להגיד "הילי שוקרי המקורי", את כבר מוצאת את עצמך מטגנת חציל, מגלגלת כדורוני פלאפל וטוחנת חומוס, כאילו הרגע בקעת מהביצה של דוקטור שקשוקה ולא גדלת בקיבוץ ואכלת כל שבת בחדר אוכל כנפיות מצופות ומשה בתיבה.

את מוצאת את עצמך מעתיקה בחריצות על גבי פוסטרים בגוני הבלורית של נתניהו, סיבות ממוחזרות לגאווה ישראלית שפלית באתרי הסברה, ועד שסיימת לבדוק בגוגל טרנסלייט איך כותבים באנגלית "טפטפות" או "תת מקלע עוזי" ו"פתיתים", הנה בא עוד גל גדות, זהירות רק לא לירות.

את מוצאת את עצמך משכתבת קלות את ההיסטוריה ומשפצת את תולדות העם היהודי עם הזרקות של בוטוקס ב-צ' של הציונות, ובעיקר מקפידה על פרופורציות, כי 'התקווה' אולי בת שנות אלפיים, אבל 'טוי' בן יומיים ושווה דוז פואה ועשרים סנטימטר יותר שטח מדף.

ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כי החודש חגגנו בבית הספר הבינלאומי של הדרדס בשוויץ את הקרמס. (Kermesse) שזה למעשה קרנבל צדקה המוני חגיגי,

שבו הוריי התלמידים המגיעים מכ-180 מדינות שונות, (ג'ון לנון לא דמיין דברים כאלה גם בטריפים הטובים ביותר שלו…) פותחים דוכני מזון ססגוניים, שכל הכנסותיהם נתרמות לטובת שקר כלשהו.

וכך יצא, שחבורת נשים ישראליות נמרצות, שהבעלים שלהן תמיד בחו"ל כזה או אחר, ולכן הם פטורים מקיצוץ כוסברה, מתקבצות להן בשישי בבוקר לצורך חיתוך מאות חמוצים (אפשר להוציא את המלפפונית החמוצה מישראל, אך אי אפשר להוציא את ישראל מהמלפפונית החמוצה), טחינת חומוס וראש בסבבה ובכייה משותפת על נהרות בצל, לתפארת מדינת ישראל. וכל זה במטבח השוויצרי המתוקתק והמבריק של בית הספר, שדפק לנו את המרכיב הסודי והכמוס בחומוס הישראלי: הקוליפורם הצואתי.

ביום האירוע, התייצבנו בבית הספר. על אף הגשם המנוול כבשנו טריטוריה, תקענו דגלים והקמנו את מאחז "מעלה צרבת" והתנחלות "בת טחינה". בשטחים הכבושים לידינו, התבצרו האימהות הלבנוניות, שחברו לקואליציית המידל איסט עם הסוריות והעירקיות ונלחמו בנו בחירוף נפש על כל לקוח. שם אגב, לא הסתפקו במורות חיילות כמוני חסרות כישורי החדרת כדורים גדולים לפיתה קטנה (תהרגו אותי איך זה אמור לא להיקרע…) והצטיידו בצבא מיומן של טבחים מקצועיים, שטבחו בשווארמה וצלו פלאפלים טריים חסרי ישע בלייב.

ההורים האירופאים הצבועים, העדיפו משום מה לאכול פלאפל טרי אצל המתחרים מאשר כדורים שהכינונו מבעוד מועד אצלנו, וגם תפסתי את הבן שלי, בשר מבשרי על חם עושה עיניים לשווארמה אנטי ציונית עם שומן כבש ב-15 פרנק ומתכנן עריקה, אבל למרות זאת רשמנו הצלחה יפה בקרב יהודים שוויצריים אוהדי ישראל וטבעונים אוונגליסטיים, שבאו להפגין תמיכה ולטפטף טחינה על בר רפאלי.

בין מכירת מנה למכירת סליים ציוני, תקעתי שיפוד קוריאני, פאייה ספרדית, קבב אוזבקי ולביבה בלתי מוגדרת של עם פיקטיבי והצלחתי להביא שלום עולמי וסלט כרוב במקום ההוא שנגמר.

ובלי ציניות? היה אירוע מקסים. מחמם לב לראות ילדים סיניים, בולגרים, טרינידדים טובגיים, פולנים והודים מתרוצצים בבגדים מסורתיים, או סתם נורבגית שלא מתביישת במוצאה הבלונדיני. זה מרגש ונותן תקווה.

ועוד יותר מרגש לגלות, שבניגוד לאמריקאים השמרנים שאצלם מותר להסתובב ברחוב עם שוט גאן, אבל את הבירה חייבים להסתיר בשקית נייר, האירופאים דווקא מאד משוחררים בכל מה שקשור לאלכוהול.

בינינו, מה יותר משמח ומעורר הזדהות, מלראות את מחנך הכיתה הניו זילנדי והמורה הבלגית דופקים קפיריניות בדוכן הברזילאי, מקפיצים איזה שוט אצל הבריטים, רוקדים סלסה חושנית, מענטזים לצלילי השיר הישראלי (נשבעת שעד שלא אמרו לי שזה שיר ישראלי ולא תורכי, לא זיהיתי) ושוב מורידים שוט של טקילה ומנשנשים משהו קטן לצלילי בוזוקי.

בכזה עולם בדיוק אני רוצה לחיות!

ואיך היו המכירות? ובכן, על פי דו"ח התרומות המפורט שקיבלנו, מסתבר שילדים יותר אוהבים סליים מפלאפל. שפסטה איטלקית וג'אנק פוד אמריקקי מנצחים גם נקניקייה בווארית, שרוב ההורים הגיעו לשוויץ כדי להעלים מס ושיש מדינות עולם שלישי שיש בהן שחיתות שלטונית והכי טוב להיות קרוב לצלחת. במיוחד אם היא מלאה שרימפס.

כתבה, טפטפה וצילמה: הילי ברוק בלום.

תודות על עזרה בצילום ומורל גבוה: זהר בלומברג, מיכל ישראל, זהר קופמן, קרן שמיר וכל בנות ישראל.