למה לי פוליטיקה עכשיו?

אחרי טבילת ראש בבריכת הפונדו השוויצרית וצפייה יומית בחדשות הקנטון ובפרסומות לנופשונים באבו דאבי, אפשר לסכם ולומר: החיה הפוליטית שבי עברה המתת חסד, ובמקומה בקעה מביצת הפרבז'ה ברוקית מחמד.

עת השתחררתי הרופאים המליצו לי גמילה מחדשות. אחרי שנים של צריכת מהדורות אובססיבית והתמכרות קשה לכל סוגי המבזקונים, העדכונים המתפרצים ולשלשת המידע שגרמה לי לאובר דוז של ניוז והתקפי זעם, חרדה, חרדים ורעלת טוקבקים, אני יכולה לומר סוף סוף שהטיפול הצליח ואני נקייה כבר חצי שנה.

החיה הפוליטית שבי קיבלה זריקת הרדמה בירידה מכבש מטוס איזיג'ט לז'נבה, ובמקומה בקעה מביצת הפברז'ה, פודלית מחמד א-פוליטית מנומנמת, נוחה לבריות ומשעממת עד אין קץ, שבשעות הערב מזפזפת בין תחרויות הוקי קרח, תכניות בישול ופרסומות מפתות לתיירות מרפא באבו דאבי, ובמקרה הקיצוני ביותר מתעדכנת במחאת החמאה בחדשות הקנטון. זה נורא אגב מה שעובר על מגלגלי הקרואסונים ועם מה הם צריכים להתמודד.

ברוכים הבאה לז'נבה. המקום היחידי בעולם, שבו המוני אנשים מכל קצוות תבל מתקבצים במיוחד, כדי לעסוק בפוליטיקה ולנהל את העולם, תוך כדי הטבלת הראש והלחם במרחצאות גבינה חמימים. או"ם שמום? יותר או"ם פונדום.

כאן מתקבלות על קיבה מלאה ברקלט, החלטות פוליטיות הרות גורל, אשר ישפיעו על מיליוני ילדים ונשים הרות עם בטן ריקה, וכאן ידונו במשבר המים העולמי, תוך כדי לגימת מי evian צלולים מהעיירה הסמוכה.

זה אגב, גם המקום, שבו האימהות מוועד הכיתה יספרו לך בגאווה בערב בנות במסעדה אופנתית, בעודן מזמינות לשולחן את כל המנות בתפריט, כמה כסף גייסו לטובת ילדי סיירה ליאון, האיטי ובגדד המסכנים, ואז ישאירו בצלחת כמות אוכל שהייתה משביעה פאבלה בברזיל, כדי לא להתנפח.

וזה גם המקום, שבו נשים עם הבעה מופתעת, יביעו דאגה כנה למצבן של נשות אפגניסטן ובוקו חראם האומללות, ועל הדרך יתלבטו איתך באותה כנות, אם לפטר את הנני הסלובנית ולהביא במקומה פיליפינית, כי היא גם מנקה לא טוב וגם חראם על הבעל, כי היא נראית מצוין.

ומה איתי? כיצד השלתי מעליי עשרות קילוגרמים של מודעות פוליטית והפכתי משוקולדה מרירה למרמלדה מסוכרת ונינוחה בגווני פסטל ועששת?

ובכן, זה לא שכבר לא אכפת לי מהסכסוך הישראלי-ערבי, זה לא שהשלמתי עם השחיתות שתחכה לי בארץ ועם ההדתה במערכת החינוך מחדש ועם הפערים החברתיים, יוקר המחייה ועם האיום האירני…
פשוט כאן הררי השוקולד והשלג קצת מסתירים לי את החיים עצמם, ומאפשרים לי לנשום סוף סוף עמוק, בלי שיעופו לי לעין רסיסי אורן חזן.

קצת קשה לי פתאום לפחד מערבים שמסתובבים עם שעוני רולקס ונשים ארוזות בבורקה יוקרתית בהדפס מנומר של פראדה ותיק פצצה של ג'וצי.

וגם קצת מוזר לי לתעב את ארדואן, כשכל האימהות מהכיתה שואלות אותי אם אנחנו המשפחה החדשה מתורכיה, שהיא אגב היחידה שמזמינה אותנו לשחק עם עומאר הקטן בימים שהוא לא במסגד או בחוג טיסנאות, כי כדי להיכנס לקליקה של הילדים היהודים מהכיתה, צריך לעבור סלקציה למועדון האקסקלוסיבי של בית הכנסת ולהצהיר שיש לך עורלה משובצת יהלומים.

וגם קצת קשה לי להתחמם מרוב עצבים ולזעום על עוולות, כשהטמפרטורה מקפיאה לי את המצפון. זה ידוע שהוא מתכווץ כשקר.

ובכלל, מוזר להתרגש מחדשות שאני לא ממש מבינה בצרפתית, כי אני עדיין תקועה בשיעור של פאסה קומפוזה, והכל נשמע לי כמו תכנית בישול עם שף שיצא משליטה, כשמדבבים את טראמפ ויוצא לו מהפה מקרון. עימנואל מקרון.

והכי קשה לי להתעצבן פתאום על החרדי בסופר, שמסביר לי, למרות שאני אישה עם כל הבוג'רס הזה של הערווה, איפה אפשר למצוא אבוקדו מישראל ורימונים מארץ הקודש. זה מרגש לראות פתאום דוס נמרץ עם רימון שלוף ביד… אין דברים כאלה בישראל.

ומה עם הפערים החברתיים אתם שואלים?

כאן הפערים החברתיים והכלכליים כל כך עמוקים ורחבים, שביום טוב אפשר לחצות דרכם את האלפים.

כתבה וצילמה: הילי ברוק בלום.

ברוקית – מחיה פוליטית לחיית מחמד.