לכבוד פורים, נזכרה הברוקית הגדולה במחסן התחפושות בקיבוץ וחזרה עם פלאשבקים מהילדות ומסכות לביורק וביונסה.
אני יודעת שזה לא פופולרי להגיד את זה, במיוחד אחרי שתפרתי תחפושת תקופתית שהבת שלי לא מתכוונת ללבוש (זה בסדר, תפרתי אחת חדשה ושלחתי את הנסיכה לגור בסרט הפנטזיה שהיא חיה בו, כי לא היה מקום בהוגסוורת') – אבל אני מתה על פורים. מאז ימי שנקר העליזים, בהם הייתי תופרת את האצבעות במכונת תפירה אל תוך הלילה ומתרצת אחר כך בהגשות, שהאצבע היא חלק מהקונספט.
אני יכולה לקטר חודש מראש על מערכת החינוך שמפילה על הורים עסוקים שבעת ימי בתיה עוזיאל בשנה, כי לא מספיק תחפושת אחת כמו בסבנטיז, כשעוד היינו ילדי פריפריה צנועים עם כתר בגודל של עודד בן עמי על הראש ומדבקות של כוכבים מזהב, שהתקלפו מהשמלה של מלכת ה-בלי-כוכבים עוד לפני שנכנס אדר. אבל איך חיכינו יפה, לא?
לי אגב, לא אישרו בקיבוץ להתחפש לטינקרבל, ועד היום יש לי פלאשבקים של נצנצים בחודש שלפני, כי מנהלת מחסן התחפושות, שקיבלה את רשימת הדרישות מהילדים חודש מראש, הודיעה למטפלת שזה בלתי אפשרי. מאז אני לא מאמינה בארץ לעולם לא. אבל בסוף תמיד היה כיף ללכת עם תחפושת דליקה מתפירת בית, שיש רק לעוד ארבעים ילדים.
היום, מותחים לילדים ובעיקר להורים, את הסוכרייה הזו עד שהיא נהיית מסטיק. יום פיג'מות ונעלי בית ודובי ושמיכי וחפץ מעבר, יום חיות שהן בעיקר חד קרן, יום מפורסמים שהם בעיקר סטטיק ובן-אל ויום נגמר לאמאשלי הכוח ונשבר לה לעמוד בברוריה, בשביל חצאית טוטו של נפקנית צרפתייה, שנתפרה בסין ומחקה את החלום האמריקאי – להיות כמו כולם. רבותיי, ההיסטוריה ממחזרת!
אז נכון שכל החג החש-בראש הזה הוא קצת רצח-עם (ד"ש מוויזתא), כי כל החגים היהודיים המאושרים דומים זה לזה, ונכון שהוא מבוסס על כמה הטרדות מיניות (אבל שאפו לוושתי), ונכון שהוא התחיל כריאליטי של מלכות יופי (ספויילר: היהודייה זכתה בסוף), אבל למה לפשפש לו בהיסטוריה?
לפני שאתם ממשיכים לשנוא את החג הכי חוצלארץ שאי פעם היה לנו, כי האלווין זה סתם חיקוי של טים ברטון ל"שפיל" היהודי האפל, הנה קצת רוח גבית ממחלקת הארט. בתקווה צנועה שתכניס לכם חשק ללקט תחרה, לשאוף דבק ולעשות לכם מסכה תוצרת בית, כמו מקגייוור ביום שיער טוב.
סלפי של אנונימיות
אם עוד לא יצא לכם להיות אצלה לפניי, אתם מוזמנים לקפוץ לסיבוב בממלכה של Damselfrau, אמנית מסכות נורווגית בשם הבלתי ניתן להגייה בעברית: Magnhild Kennedy. היא גרה בלונדון ולמרות שהייאוש שם די נוח, היא יוצרת מסכות שדווקא עושות חשק לחיות הרבה חיים ולהמציא ביוגרפיות כדי להספיק לענוד את כולן. אגב, הפירוש שלי לשם האמן שלה בגישת הפריסטייל, הוא הכלאה בין Dam (גברת), Self (עצמי עם קריצה לסלפי) ו-Frau (גברת צעירה) אבל תקנו אותי אם טועה.
היא מספרת (כן, חפרתי וראיתי יוטיובים שלה כי היא לא ענתה לי, עדיין אבל אני אופטימית ובונה על ריאיון בלעדי לפסח), שאין לה אג'נדה ליצור דווקא מסכות והבחירה בהן היא רק כלי ביטוי לרעיונות שלה.
במילים פשוטות, זה לא המדיום, זה המסר. עם זאת, באחד הציטוטים שהעניקה בריאיון למגזין אינדי בתחום העיצוב היא אומרת: "אנשים צריכים אנונימיות ופרטיות", כך שנראה שהבחירה במסכות היא גם המסר עצמו.
למרות העיסוק באנונימיות, היא זו שמצולמת עם כל המסכות שלה, אבל זה לא בדיוק סלפי למרות שהמילה סלף מופיעה בשמה. היא מסבירה: "כשאני מצלמת את עצמי עם המסכות, זה מאפשר להן להפוך להיות מישהו שיכול לטייל בכוחות עצמו באינסטגרם".
ויקינגים, גיישות וביונסה
לא סתם הזכרתי את מקגייוור בהקדמה. חוץ מגעגוע חסר סטייל לאייטיז, הוא גם הממחזר הראשון במדיה. דמסלפראו לא עוסקת במחזור אבל היא משתמשת בין השאר בחומרים שהיא מוצאת בסביבה הקרובה שלה.
אבל לא מדובר חלילה במרתה סטיוארט ובמתכון לעבודת מקרמה לעציץ. לצד חומרים שאתם עלולים לזהות, היא משתמשת גם בפיסות היסטוריה כמו תחרה נורווגית מהמאה ה-19 וקווצות שיער של גיישות בנות מאתיים שנה (השיער, לא הגיישות) ויוצרת מהן סיפור משלה.
אסוציאציות נוספות שעולות בראש, כשמביטים על השעטנז הרב-תרבותי הזה, ומתחברים גם להסתר הפנים, הן הנשיות הממושטרת בבורקה והרוע האולטימטיבי המסתתר מאחורי מסכות הקו קלוקס קלאן.
שתי נשים מפורסמות ענדו את היצירות שלה. ביורק הצטלמה עם תכשיט שלה בהפקה ארטיסטית – נראה כמו החיבור הטבעי למסכות שלה, כי היא אפילו קצת דומה לביורק. גם ביונסה נראית לשבריר שנייה בסרטון פרומו להופעה שלה, מודדת מול המראה מסכת עיניים סולידית יחסית של הפראו. עיניים עצומות לרווחה, הגרסה הקלאסית.
המסכות שלה התפרסמו במוזיאונים (Moma NY), בתיאטרון, בתצוגות אופנה ובמגזיני עיצוב. באופן מקסים – בעולם הזה שמקדש זהות, הן עדיין יותר מוכרות ממנה.
הסתתרה מאחורי הכתבה: שירי ברוק.
צילומים: כל הזכויות שמורות ל-Magnhild Kennedy
ואם מעניין אתכם לקרוא פוסטים נוספים על טיולים בעולם מוזמנים ללחוץ על הלינקים:
טורינו , ברצלונה , אסקלד בז'נבה , ליון , טריאסטה , ז'נבה ללא ארנק , דאם אמוסון שוויץ , רומא ,
פירנאים צרפת וספרד , נאפולי , לונדון .
פוסטים נוספים ומעוררי השראה שאולי יעניינו אתכם:
שירי, תעשי לי פורים כזה כל חודש.. לא פעם בשנה.
פוסט מעולה !
חן, אתן כל כך דומות!
חן תודה הזכירה לי אותך אפילו יותר מביורק (:
חשפת טפח מעצמך וטפחיים מהאמנית הנורווגית. זה מסקרן אותי כי בכל זאת תחפושת היא תחפושת ומאפשרת להדמות למישהי אחרת. ומסכה היא מסכה המאפשרת להסתתר מאחורי פנים אחרות.
בעיניי המסיכה שבוחרים להראות לעולם מגדירה את העולם הפנימי שלנו, את הפנטזיות והשאיפות שלנו להיות. חבל שהרבה אנשים מסתתרים מאחורי מסיכה יומיומית שמסלפת את האני האותנטי שלהם. תודה על רשומה מעוררת מחשבה והשראה ועל צילומים שאלמלא את לא הייתי מגלה.
פוסט מקסים, תודה שגילית לי עולם שלם שמסתתר מאחרי מסיכות…
פוסט מעניין מאד! מגוון של מסכות פנים מהסוג הלא מוכר לי.
פורים שמח